חכמת שלמה על ביצה ל״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« חכמת שלמה על ביצה ל״ב ע״ב חכמת שלמה על ביצה ל״ד ע״א »

1 ביצה פתח ↗

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הָרְעָפִים, וְלֹא מִן הַמַּיִם. וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן.

2 רש"י על ביצה פתח ↗

והלכתא כו' - הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אקבע אבל אנן כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש וכולהו שרו בין חזרא בין סמיכת קדרות והקפת חביות ומדורתא וקדרה וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה תלמידי דרב הוו ורב סבר לה כרבי יהודה במוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון:

3 תוספות פתח ↗

רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו. פירש"י לאו דוקא משלפניו דה"ה משלאחריו נמי דקתני כל מה שבחצר מוכן הוא אלא נקט משלפניו משום רבנן דפליגי אח"כ דשרו דוקא להדליק אבל לחצוץ בו שניו לא ותימה דהא משמע בפרק המוציא שבת דף פא: ושם דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשריא ופריך מיתיבי ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו דדוקא משלפניו אבל בכל החצר לא ואת אמרת דיכול להעלות לגג וי"ל דאה"נ דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואף על גב דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה ביו"ט וכן מחלק התם בין אבנים לקיסם:

4 ביצה פתח ↗

חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ, קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּרַכִּין, אֲבָל בְּקָשִׁין — לֹא יִקְטְמֶנּוּ, וְאִם קְטָמוֹ — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו — לֹא יִקְטְמֶנּוּ, וְאִם קְטָמוֹ — חַיָּיב חַטָּאת.

5 תוספות פתח ↗

כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח לן כו'. ומיירי להריח כדמסיק דסבר כרבנן דאמרו התם גבי לחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי' לכתחלה ולא גזרו שמא יקטום וא"ת למה נמנעו כשחל יו"ט במ"ש מלהריח בשמים משום שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס"ל כרבנן וגם אין שייך לפרושי טעמא משום אש גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח ולכך מברכינן בכל מ"ש דעלמא וכשחל יו"ט במ"ש אז אין האש מתחיל לשרוף ולהסריח ולכך לא מברכינן דהא גם ביו"ט שובת דא"כ גם במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים וגם אין לפרש דהא דמברכינן אבשמים במ"ש משום נפש יתירה שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו וכשחל במ"ש אז אינו מפסיד נפש יתירה דביו"ט אית ליה נשמה יתירה דא"כ במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים ואי ליכא הני טעמי א"כ מ"ט דמברכינן אבשמים במ"ש וי"ל דלעולם טעמא דמברכי' אבשמים במ"ש הוי משום נשמה יתירה ובי"ט ליכא נשמה יתירה וא"ת אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יו"ט להיות במ"ש כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים:

1 גמ' ולא מן הרעפים נמחק:

2 רש"י בד"ה והלכתא כו' וקדרה הס"ד:

3 תוס' בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' היינו דוקא גבי אכילה כו'. נ"ב פי' בעינן מלפניו:

4 גמ' ומריח בו קוטמו ומריח בו בד"א ברכין כו' כצ"ל:

5 תוס' בד"ה כי הוינא כו' ולכך לא מברכי' דהא גם בי"ט כו'. נ"ב כל זה הוא בכלל אין לפרש כי לפי האמת אינו שובת כמ"ש במרדכי פרק ע"פ דף ר"ס עמוד ד':

« חכמת שלמה על ביצה ל״ב ע״ב חכמת שלמה על ביצה ל״ד ע״א »